תראו אותי!
באיזה גיל הראיה שלנו מתקלקלת?
מתי אנחנו הופכים להיות שקופים או אטומים?
לאן נעלמת התמימות ולאיפה בורחת והכנות?
ילדים בכתה ב' מחמיאים ומפרגנים לחבריהם. הכי נקי, הכי אמיתי, הכי טהור!
זה שיעור בנתינה ובקבלה, שיעור בראיית הטוב, בהתבוננות על האחר,
שיעור לחיים,שיעור שכל מבוגר צריך להיות בו...
כחודש לפני סיום השנה, אני מתחילה בפעילות שנקראת "תראו אותי".
אני משמיעה לילדים את השיר "תראו אותי" (מופע הארנבות של ד"ר קספר) ואחרי שמאזינים לשיר, אנחנו מדברים על החוזקות שלנו ושל החברים שלנו, ואיך אנחנו רואים את עצמינו ואותם. אני מספרת לילדים על הפעילות ואנחנו יוצאים לדרך.
המתנדב הראשון (תמיד יש ילד אחד אמיץ במיוחד שמוכן לקפוץ קפיצת ראש למים :) ) עומד מול ילדי הכתה עם הגב ללוח. החברים מרעיפים מחמאות על הילד ואני כותב את הכל מסביבו. בסיום, אני מצלמת את הילד, לוחשת לו כמה מלים שנשארות בינו לביני, כולם מוחאים לו כפיים והוא חוזר למקום.
במהלך הימים הבאים, כל ילדי הכיתה מגיעים ללוח. לפעמים מספיקים ילד אחד, לפעמים שניים או יותר, תלוי כמה הילדים בענין. תוך כדי תנועה, אנחנו מנהלים שיח על המחמאות שניתנות, מדייקים אותן ומרחיבים את המאגר. הילדים כ"כ מאושרים לעמוד מול הכתה ולשמוע מה חבריהם חושבים עליהם. לצד האושר וההתרגשות, כמה אומץ נדרש מהם!
בסוף השנה אני מדפיסה את התמונות ומדביקה על דף עם הקדשה. כשאני מחלקת לילדים את הדפים ביום האחרון של השנה, אני מסתכלת עליהם בהתרגשות וגאווה. הם קוראים את המחמאות והעיניים שלהם נוצצות משמחה.
אני יודעת שאת השיעור הזה הם יזכרו לכל החיים!
קישור לפוסט בעמוד הפייסבוק, "לומדים עם ליאת"
ועוד משהו...
לאורך כל הפעילות יש תיווך שלי ושיח חוזר על מחמאות, פרגון, על ראיית הטוב ועל החוזקות שבכל אחד מאיתנו. כל הילדים לוקחים חלק פעיל בתהליך, כולם מחכים שיגיע תורם ועד היום לא היה אף ילד שקיבל מעט מחמאות או שלא רצה לקחת חלק בפעילות.
בשנת הקורונה, כשעשינו את הפעילות, אחת הילדות היתה בבידוד מתמשך בבית. ילדי הכתה התעקשו לעשות גם לה את הפעילות. אני לא זוכרת אם היא איתה איתנו בזום או שעשינו זאת בלעדיה, אבל ככה זה נראה היה בכיתה:
לפני 3 שנים, כשחינכתי את כיתת פטל המתוקים, הם ביקשו לעשות לי גם "תראו אותי". ולמרות המבוכה, הם ביקשו כ"כ יפה, אז לא יכולתי לסרב להם :)
"תראו אותי"- הגרסה המביכה- קישור לפוסט בפייסבוק
